למה אסור לנעול נעלי עור ביום כיפור?

מה המקור ההלכתי לאיסור נעילת נעלי עור ביום כיפור?

המקור לאיסור זה נמצא במצוות התורה ליום הכיפורים: “תענו את נפשותיכם” – ציווי שעל פיו למדו חז”ל שעלינו לענות את עצמנו בחמישה אופנים ביום הקדוש. חז”ל פירשו שעינויים אלה כוללים את האיסור לאכול ולשתות, להתרחץ, לסוך בשמן, לקיים יחסי אישות ולהימנע מנעילת נעליים. למעשה, ההלכה קובעת שאסור לנעול ביום כיפור נעליים העשויות מעור. אין הכוונה שצריך ללכת יחף כל היום – מותר בהחלט לנעול נעלי בד, גומי וכדומה שאינן מכילות עור. אך נעלי עור אמיתיות – ובעיקר נעלי עור נוחות – הן אלו שאסורות ביום זה כחלק מההגבלות המיוחדות של כיפור.

(כבר במקורות התלמוד מופיעה ההגדרה הזו, ואחריה פסקו כך בכל ספרי ההלכה. למשל, בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תריד, נפסק שכל נעל שאינה מעור – אינה בכלל האיסור. כלומר, הגבלת הנעלה ביום כיפור היא דווקא לעור.)

השאלה המתבקשת היא מדוע דווקא נעליים נחשבות חלק מה”עינויים” הללו? מה הופך את נעילת הנעליים (מעור) למותרות שצריך לוותר עליהן ביום קדוש זה?

למה נעלי עור נחשבות תענוג שצריך לוותר עליו – והאם זה עדיין רלוונטי היום?

לכאורה, איסור נעילת נעלי עור נועד בדיוק כמו שאר עינויי יום כיפור – לצמצם את הנוחות הפיזית שלנו ביום הזה, כחלק מההכנעה והתשובה. אכן, בעבר כשהלכו בעיקר בנעלי עור, הורדת הנעליים הייתה גורמת לאדם ללכת יחף או בנעליים פשוטות, מה שבוודאי הכניס מימד של אי-נוחות וסגפנות ליום כיפור. נעלי עור היו הנעליים הטובות והעמידות ביותר בימי קדם, ולכן ויתור עליהן נחשב בהחלט לוויתור משמעותי – במיוחד באקלים קר או בדרכים קשות. מי שחלץ את נעלי העור שלו נותר חשוף יותר לקרקע הקשה, מרגיש כל אבן וקוץ, וזה המחיש את רעיון ה**”עינוי”** הגופני כהכנה לטהרה רוחנית.

ומה קורה היום? מעניין לראות שהיום המצב הפוך במידה מסוימת: רבים יגידו שנעלי הספורט מבד או סוליית הגומי שלהם הרבה יותר נוחות מנעלי עור קשיחות… למעשה, לא פעם אנו “מענגים” את עצמנו ביום כיפור בנעלי בד רכות או בכפכפי קרוקס מפנקים, וכמעט שלא חשים בסבל גופני בכך. כלומר, עצם הימנעות מעור כבר אינה גורמת בהכרח לאי-נוחות גדולה בעידן המודרני. אף על פי כן, ההלכה לא השתנתה – האיסור מתמקד בעור, גם אם בפועל יש תחליפים נוחים. יש כאן אלמנט סמלי והיסטורי: עור היה מדד ליוקרה ולנוחות, ולכן דווקא הוא נאסר. גם אם היום האיסור לא “כואב” לנו פיזית כמו פעם, אנחנו ממשיכים לקיים אותו מתוך נאמנות למסורת ולקדושת היום. יתרה מזו, יש פוסקים שמעודדים שגם כיום לא להגזים עם חלופות נוחות מדי – מי שיכול, עדיף שילבש נעלי בד פשוטות או אפילו גרביים, כדי שלא לאבד את תחושת ההכנעה המכוונת של היום. אך זו הידור והחמרה אישית, ולא דרישת חובה.

ההבנה הפשוטה, אם כן, היא שנעילת נעלי עור אסורה כי היא נחשבה מותרת מפנקת שיש לוותר עליה לכבוד יום כיפור. אבל האם ייתכן שיש טעמים עמוקים יותר לאיסור הזה, מעבר להיבט הטכני של “לענות את הגוף”?

מה המשמעות הרוחנית בהסרת נעלי העור ביום קדוש?

מעבר להיבט ההלכתי-היסטורי, חכמים ופרשנים העניקו לאורך הדורות משמעות סמלית עמוקה יותר למנהג חליצת הנעליים ביום כיפור. הסרת הנעליים נתפסת כמעשה של ענווה והתקדשות. כבר במקרא, כשמשה רבנו ניגש לסנה הבוער, הוא מצטווה: “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”. כלומר, חליצת הנעליים היא ביטוי להכרת קדושת הקרקע ולהכנעת עצמנו בפני הנשגב. גם כהני בית המקדש עבדו יחפים ללא נעלי עור בזמן שירותם – כסימן לכבוד והיראה במקום הקדוש.

רבי שמשון רפאל הירש כתב שנעליים מסמלות את המוכנות של האדם לפעול ולשלוט בעולם הארצי – הן “מציידות” אותנו ליציאה לעבודה ולעשייה עצמאית. לכן, ברגעים של קדושה והתמסרות, מצווים אנו לחלוץ נעליים כדי לבטא כניעה מוחלטת ונכונות לוותר על השליטה העצמית מול הקדושה. ביום כיפור כולנו כאילו ניצבים על אדמת קודש – היום עצמו קדוש – ולכן אנו חולצים את נעלי העור כסימן שאנחנו משאירים בחוץ את הגאווה, את תחושת ה”כוח והעשייה” שלנו, וניגשים לאלוהים ביחף, פגיעים וענווים. זו מחווה סמלית שלאמר: אנחנו באים נקיים ופשוטים, בלי סמלי סטטוס ובלי הגבהה מלאכותית.

ישנו גם רעיון נפלא שאומר שביום כיפור אנו דומים למלאכים. ביום הזה אנחנו משתדלים להתנתק ככל האפשר מהחומריות: לא אוכלים, לא שותים, נמנעים מתענוגות הגוף – ובכללם נעילת נעליים. המדרש אף מתאר שביום כיפור אפילו השטן מודה שאין לו אחיזה בעם ישראל, כי “יש לך עם בארץ כמו מלאכי השרת בשמים” – כמו שהמלאכים אינם אוכלים ושותים, כך ישראל ביום כיפור; וכמו שהמלאכים “רגליהם ישרות” ועומדים יחפים ביראת כבוד, כך ישראל ניצבים יחפים וטהורים מחטא ביום זה. לפי גישה זו, הסרת נעלי העור עוזרת לנו להידמות למלאכים, ולו ליום אחד – יצורים רוחניים שאין להם צורך בנעלי עור כי אינם נתונים לחומריות האדמה. התחושה של רגל יחפה או עם כיסוי בד דק מזכירה לנו את השאיפה שהנשמה תגבר על הגוף, ושאנו עומדים בפני ה’ בענווה, ממש כמו מלאך שאין לו כל רכוש גשמי משלו.

ראינו אפוא שהיבט אחד הוא ביטול הגאווה והגישה החומרית (באמצעות חליצת נעלי העור כסמל להיכנעות), והיבט נוסף הוא השתתפות בטהרה מלאכית של יום כיפור. כעת עולה שאלה אחרת: האם ייתכן שיש גם מסר של מוסריות וחמלה בבסיס האיסור הזה? מה לגבי בעלי החיים שהעור שלהם משמש לנעלינו – האם יש חשיבות לכך שדווקא ביום של רחמים נימנע מעורם?

כיצד אי-נעילת עור ביום כיפור מבטאת חמלה והתחשבות מוסרית?

אחד ההסברים הייחודיים שהתפתחו הוא שהימנעות מנעילת עור ביום כיפור קשורה לערך הרחמים והחמלה. ביום שבו אנו מתחננים לרחמי שמיים ולסליחה על חטאינו, ראוי שנתנהג גם אנו ברחמים כלפי אחרים – ואפילו כלפי בעלי החיים. עור לנעליים, כמובן, מגיע מבעל חיים שנשחט. יש אומרים שביום הקדוש הזה, מתוך שאיפה להתעלות במידת הרחמים, אנחנו מוותרים אפילו על הנאה מהעור שנלקח מחיה. בכך אנו מדגימים לפני הקב”ה שגם אנו משתדלים לרחם על בריותיו. חז”ל אמרו: “כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות – אין מרחמים עליו מן השמים”. כלומר, היחס שלנו אל החלש והפגיע משפיע בשמים על היחס שנזכה לו אנו. ביום כיפור כולנו “חלשים” המבקשים רחמי שמיים, ולכן אנחנו מראים רחמים בעצמנו. יש בכך מעין מסר: ריבונו של עולם, ראה שאנו חמלים אפילו על בעלי החיים היום – אז קל וחומר שתהיה אתה מלא רחמים עלינו.

רעיון זה מתחבר גם למנהג אחר הקשור לנעליים: לפי ההלכה, כשאדם קונה בגד חדש או חפץ חדש יוקרתי, מברכים עליו “שהחיינו” – ברכה על השמחה שהחפץ מביא. אבל ישנו מנהג שלא לברך “שהחיינו” על נעלי עור חדשות, בדיוק מאותה סיבה שלוקחים בחשבון את העובדה המצערת שייצורן כלל הרג בעל חיים. אין איסור ליהנות מנעלי עור (ביום רגיל), אבל לא מברכים עליהן ברכת שמחה, מתוך רגישות לערך “ורחמיו על כל מעשיו” – הקב”ה רחמן על כל בריותיו. ביום הכיפורים אנחנו לוקחים צעד אחד קדימה וממש נמנעים מנעלי עור לגמרי. בכך, היום הזה מעביר אותנו תזכורת חדה לערך הקדושה שבחיי כל יצור, ולהתחייבות שלנו לשפר את דרכינו גם בהיבט המוסרי של בין אדם לבריות ובין אדם לברואי-ה’. אמנם חשוב לציין: הסיבה ההלכתית המרכזית להימנעות מנעלי עור איננה רק בגלל בעלי החיים, שהרי אם זה היה הטעם היחיד – היינו אמורים להימנע מכל פריט עור ביום כיפור (כגון מעיל עור, חגורת עור וכדומה, וזה לא נדרש בהלכה). ואכן, רבים מהראשונים לא הזכירו טעם זה כלל. זהו הסבר שנוסף בשלב מאוחר יותר כמדרש חיזוק ומשמעות נוספת למנהג הקיים. ועדיין, עבור אנשים רבים בדורנו, הרעיון הזה מדבר אל הלב: יש כאן יום אחד שבו אפילו פריט לבוש “תמים” כמו נעל מעור מזכיר לנו לגלות אמפתיה וחמלה, ומחנך אותנו להיות טובי-לב יותר בהמשך השנה.

לאחר שראינו היבטים הלכתיים, היסטוריים, רוחניים ומוסריים של המנהג, כדאי להתבונן כיצד הוא בא לידי ביטוי במציאות החיים שלנו – בעבר הרחוק וגם כיום.

איך נשמר מנהג זה לאורך הדורות, וכיצד הוא נראה בחברה הישראלית כיום?

האיסור על נעלי עור ביום כיפור אינו “המצאה חדשה” או טרנד מודרני של צניעות; זהו מנהג עתיק יומין שהתקבע עמוק במסורת. כבר בתקופת התנ”ך מוצאים רמזים לכך שחליצת נעליים הייתה סמל לאבל והכנעה: לדוגמה, דוד המלך כשברח מפני אבשלום בנו הלך יחף לאות אבל (שמואל ב ט”ו, ל). חז”ל בתקופת המשנה והתלמוד הגדירו בפירוש את האיסור ביום כיפור (וכך גם בתשעה באב, יום האבל הלאומי, נוהגים אותו הדבר). קהילות ישראל בכל התפוצות שמרו על המנהג הזה במסירות. תארו לעצמכם יהודים באירופה הקרירה של ימי הביניים – גם שם, בבוקר יום כיפור, היו חולצים את נעלי העור הגבוהות ומגיעים לבית הכנסת בנעלי בד או בקבוקי קש, לחוש את קדושת היום. יש עדויות שפוסקים התירו ליהודים עניים לנעול נעלי עץ (שאינן עור) אם הקור היה מקפיא, אבל רוב האנשים העדיפו לסבול מעט את הצינה ברגליים מאשר לוותר על קיום המנהג. גם בתשעה באב, יום האבל על חורבן המקדש, נהוג שלא לנעול עור – באותו הגיון של ביטוי צער והשתתפות בכאב על ידי ויתור על נוחות הנעל.

ומה בימינו? החברה הישראלית המודרנית עדיין מכבדת מאוד את המנהג הזה. למעשה, אפילו ישראלים שאינם שומרים מצוות בקפדנות מכירים את הרעיון שלנעול עור ביום כיפור “זה לא מתאים”. רבים יראו בזה חלק מאווירת היום – כמו שלא אוכלים, כך גם מתלבשים לבן ונועלים נעליים אלטרנטיביות. המראה של בתי הכנסת ביום כיפור אומר הכל: המתפללים לבושים חולצות לבנות ובגדי חג נקיים, אבל אין להם נעלי עור חומות. לרגליהם נעלי ספורט, סנדלי גומי , קרוקס צבעוניים – מראה קצת משעשע, אך מלא כבוד למסורת. אין זה נדיר לראות ברחובות ישראל ביום כיפור ילדים, צעירים ומבוגרים צועדים בנעלי בד, ואפילו מי שאינו צם ואולי רק רוכב על אופניים באותו יום, ברוב המקרים יימנע מנעלי עור כעניין של הזדהות וכבוד לאווירה הכללית. במובן תרבותי רחב, יום כיפור הפך גם ל”יום הנעליים הנוחות” – יום שבו אף אחד לא שופט אותך שהגעת עם סניקרס לבית הכנסת הכי מכובד. נהפוך הוא, זו כמעט הצהרה: היום אנחנו שמים את הטקסיות וההידור החיצוני בצד, ומתמקדים בפנים. העובדה שכל הציבור, דתי וחילוני, משתתף במנהג הזה בצורה כזו או אחרת, יוצרת תחושת אחדות יפה. כולם מרגישים שביום הזה “אנחנו ביחד” – אף אחד לא מעל אף אחד, כי אף איש עסקים לא נועל את נעלי העור המבריקות שלו, אלא גם הוא עומד בצד נעלי הקרוקס של הילד השכן.

כמובן, יש גם היום מי שמקפידים מעבר לנדרש: יש כאלה שנועלים רק גרביים, או נעלי בד דקות במיוחד, כדי להרגיש ממש שהם “מענים” את עצמם כראוי. אך רוב הציבור מסתפק בפתרונות הפרקטיים – העיקר בלי עור. יצרני נעליים וכפכפים אפילו מזהים את הצורך: כל שנה בסביבות חגי תשרי צצים בפרסומות דגמי “נעלי יום כיפור” נוחים שאינם עשויים מעור, כדי לתת מענה למי שרוצה נעל נוחה ליום הארוך הזה. זה סימן יפה לשילוב בין מסורת לצרכנות מודרנית: המסורת מניעה יצירתיות בשוק, והצרכן הישראלי מחפש לכבד את המצווה וגם לשמור על נוחות מסוימת. וזה בסדר גמור – כי כאמור, מותר הלכתית להיות נוח, רק בלי עור.

כאן אנחנו מגיעים לפן האישי של העניין: דיברנו על “הציבור”, אבל איך מרגיש אדם באופן פרטי כאשר הוא מאוד אוהב נעלי עור, ופתאום ביום כיפור הוא אמור לוותר עליהן? כיצד מתמודדים עם זה ברמה האישית והרגשית, והאם יש בזה גם שיעור לחיינו?

מה עושה מי שאוהב במיוחד נעלי עור איכותיות כשמגיע יום כיפור?

שאלה זו נוגעת לרבים מאיתנו, ובמיוחד לחובבי ההנעלה האיכותית. בתור מישהו שביומיום משקיע בנעליים טובות, אולי אפילו מותגיות – יום כיפור יכול להיות אתגר קטן אך מוחשי. אנחנו ב”תנכיות” מכירים היטב את ההרגשה הזו. כיצרני סנדלים מעור איטלקי משובח, בעבודת יד ובהתאמה אישית לכל לקוח, ועם שירות מהלב לאורך הדרך – יש לנו אהבה אמיתית לנעלי עור נוחות ואיכותיות. אנו חיים את היופי, הריח והתחושה של עור איטלקי רך שמתאים בדיוק לכף הרגל. לכן, אנחנו גם מבינים כמה קשה לוותר על הנעל האהובה הזאת, אפילו ליום אחד. מי שהתרגל ללכת עם נעלי עור איכותיות – שמחזיקות את הרגל, תומכות, ומשלימות את ההופעה – מרגיש קצת “לא לבוש” כשהוא עובר לכפכפי גומי או לנעלי בד פשוטות. מעבר לאי-הנוחות הפיזית הקלה (לפעמים פתאום הרגליים פחות תמוכות, או שההליכה מרגישה שונה), יש כאן גם תחושה רגשית: הנעליים הן לעיתים חלק מהזהות והסגנון שלנו. לוותר עליהן ביום כיפור זה כאילו לוותר על משהו מעצמנו לרגע.

וכאן טמון אולי היופי שבדבר: יש בכך פגיעות וענווה, אבל גם הזדמנות לצמיחה. כן, לא נזלזל – עבור אחד זו יכולה להיות באמת אי-נוחות מציקה בכף הרגל, ועבור אחר זה סתם “מרגיש מוזר” לראות את עצמו פתאום בנעלי בית באמצע הרחוב. אבל הידיעה שזה נעשה למען ערך גדול יותר נותנת כוח. הרבה אנשים מספרים שדווקא החוויה הזו, של לצאת מהבית בחולצת כפתורים חגיגית אבל בנעלי בד פשוטות, מזכירה להם לאורך כל היום את המשמעות האמיתית של כיפור. בכל צעד הם חשים: היום אני קצת שונה. היום לא אכפת לי מההופעה או מהנוחות – אכפת לי מהנשמה, מהחשבון נפש, מהבקשה לסליחה. עבור מי שאוהבים אופנה וביגוד, דווקא הוויתור הזה בולט עוד יותר ומשמש כתזכורת מתמדת. זה בסדר גמור אפילו להודות בגלוי: “אני מתגעגע לנעלי העור שלי ביום כיפור, ומחכה כבר לחזור אליהן במוצאי הצום.” – ההודאה הזו בכמיהה לנוחות מבליטה את הבחירה שאנחנו עושים. אנחנו בוחרים במודע לוותר על משהו יקר לנו וכיף לנו, לכבוד משהו שיקר לנו עוד יותר. יש בזה שיעור נפלא באיפוק, בהקרבה זעירה למען עקרון.

אגב, התמודדות פרקטית של הרבה אנשים היא פשוט להכין חלופה ראויה מראש: לדוגמה, לרכוש במיוחד נעלי בד נוחות ליום כיפור, כדי שלא יסבלו יותר מדי. לא חסרות היום אפשרויות אלגנטיות שאינן מעור. יש מי שאפילו מזמינים מבעוד מועד סנדלים בעיצוב אישי מחומרים סינתטיים – כך מרוויחים גם נוחות וגם כבוד להלכה. אחרים מסתפקים בלנעול את אותן נעלי ספורט ישנות שעברו כברת דרך – “העיקר שלא עור”. כל פתרון שאדם מוצא לעצמו – מבורך, כי המטרה איננה לחולל ייסורים קיצוניים, אלא פשוט לציית להלכה ולכוון את הלב. ובעת הצורך (כמו למשל אדם מבוגר או חולה שקשה לו ללא מדרס אורטופדי שעשוי מעור) – יש גם הקלות והתייעצויות רב עם פוסק, כי היהדות בסופו של דבר לא מעוניינת בגרימת נזק בריאותי. האחריות האישית (Accountability) פה חשובה: לדעת מתי אתה יכול לעמוד במגבלות ומתי אתה צריך עזרה. אבל לרובנו, ברוך השם, ויתור על נעלי העור ליום אחד הוא עניין נסבל – אתגר קטן עם המון משמעות.

מה שחשוב הוא החיבור הרגשי והכנות: להכיר בכך שזה לא בהכרח קל או מובן מאליו. מותר להרגיש קצת חוסר נוחות, מותר אפילו לחייך לעצמנו כשאנחנו יוצאים מהבית ואומרים “וואו, איזו הופעה יש לי היום…”. דווקא הכנות הזו, ההודאה בקושי, היא חלק מעבודת היום. אין פה העמדת פנים שהכול סמליות חסרת מאמץ – להיפך, אנחנו מודים שזה דורש מאיתנו משהו, ולכן זה ערכי. כמו עמידה בצום – מרגישים רעב, וצמאים, ומתגעגעים לקפה של הבוקר, אבל שמחים בכך כי זה אומר שאנחנו מקריבים משהו קטן בשביל משהו גדול. כך גם בנעליים: מרגישים טיפה פחות נוח, וטיפה “לא אנחנו” – ובכך בדיוק כן אנחנו: אנחנו הטובים יותר שמוכנים להשתנות ליום אחד.

לאורך השנים, שיחות עם לקוחות וחברים לימדו אותנו ב”תנכיות” שבסופו של דבר רוב אוהבי הנעליים מרגישים סיפוק מהוויתור הזה. הם מספרים שאחרי שהיום נגמר והצום יוצא, כשהם חוזרים לנעלי העור האהובות, הם פתאום מעריכים אותן יותר. הנעליים מרגישות להם נוחות מתמיד, הרגליים מודות על הפינוק – וזה רגע קטנטן של שמחה והכרת תודה. ואולי זו נקודה למחשבה: לפעמים צריך לוותר קצת כדי להעריך באמת את מה שיש לנו.

איזה מסר לחיי היום-יום אפשר לקחת מהוויתור על נעלי עור ביום כיפור?

המנהג שלא לנעול נעלי עור ביום כיפור אולי נראה ספציפי ונישתי – עניין של יום אחד בשנה – אבל הוא נושא בחובו מסר רחב לחיינו. בראש ובראשונה, הוא מזכיר לנו את חשיבות היכולת לוותר על נוחות מיידית למען ערכים ועקרונות. בעולם שלנו, אנחנו רגילים כל כך לנוחות ולפינוק (מי לא אוהב נעל טובה שמחזיקה את הרגל?). אך יום כיפור מעמיד מולנו מראה: האם אתה מוכן לוותר על מעט נוחות גשמית כדי להתמקד בדברים שברוח? האם יש לך את הכוח לומר לא אפילו להרגל יומיומי (כנעילת נעליים) כשהמצפון או האמונה קוראים לך לכך? זו שאלה שנכונה להרבה תחומים בחיים. לפעמים עלינו לוותר על “עור” כזה או אחר – בין אם זה לוותר על קצת שעות שינה כדי לעזור לחבר, לוותר על ממתק בשביל הבריאות, או לוותר על בילוי כדי להיות עם המשפחה. הוויתור הקטן של הנעליים ביום כיפור מאמן אותנו בשריר הזה של לדעת לוותר לטובת דבר נעלה יותר.

שנית, יש כאן שיעור על ענווה ושוויון נפש. כשכולנו עומדים ביחד בלי סמלי המעמד שלנו, אנחנו מרגישים יותר אחים זה לזה. זה מלמד אותנו שלא הבגדים, הנעליים או הרכוש מגדירים את ערכנו. הרי ביום כיפור “אדם אין לו כלום” – אפילו נעליים לא, רק את גופו ונשמתו. ואנחנו לומדים שזה מספיק. הערך שלנו לא תלוי במה שאנחנו לובשים או נועלים. לאחר יום כיפור, נוכל לחזור לעסקים כרגיל – לנעול את הנעליים ההן, ליהנות מכל מה שהותר – אבל אולי עם קצת פחות הזדהות גאוותנית איתם. אנחנו זוכרים שהדברים האלה הם תוספת, לא העיקר.

עבורנו כמותג “תנכיות“, שמחבר בין השראה עתיקה לנוחות מודרנית, המסר הזה מהדהד במיוחד. אנחנו משקיעים כדי לתת לאנשים סנדלים ונעליים נוחות ואיכותיות (כי נוחות זה דבר חשוב!), אך בו בזמן אנחנו מכבדים ומוקירים את מסורת אבותינו. החיבור בין נוחות לכבוד למסורת הוא הלב הפועם של העשייה שלנו. ביום כיפור הערך הזה מתחדד: נוחות פיזית נסוגה צעד, כדי שנוחות רוחנית ומצפונית תתפוס את המרכז. אחרי הצום, כשאנחנו שבים לנעול את הסנדלים המיוחדים שאנחנו מכינים בעבודת יד, אנחנו עושים זאת עם לב נקי יותר והערכה מחודשת. אנחנו זוכרים למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים – כדי לשרת אנשים מהלב, להבין את הצרכים שלהם (גם לצעוד בנוחות ביום-יום וגם לחוש מחוברים לשורשים), ולהיות שותפים קטנים במסע החיים והאמונה שלהם.

בסופו של דבר, האיסור לנעול נעלי עור ביום כיפור מלמד אותנו נדיבות, פגיעות, אחריות וכנות: נדיבות – כי אנו מוותרים על משהו למען רעיון גדול יותר; פגיעות – כי אנחנו מוכנים להרגיש לא נוח ולהראות כך בציבור, כהודאה שאנחנו בני אדם לא מושלמים; אחריות – כי למרות הקושי אנחנו לוקחים על עצמנו לקיים את המסורת באמת, עם כל ההשלכות, ולא מחפשים תירוצים; וכנות – כי ביום הזה נופלות המסכות (ואפילו הנעליים), ואי אפשר לזייף בפני עצמנו או בפני אלוהים. כך, צעד קטן בלי נעליים מוביל אותנו לצעדים גדולים בהתפתחות האישית והרוחנית.

כדי להבין באמת את כוחו של הוויתור הקטן ביום כיפור, צריך לזכור גם מה אנחנו מרוויחים בכל יום אחר: נוחות, איכות ועיצוב מדויק שמתאפשרים בזכות סנדלי העור האיטלקי של תנכיות. כשאתם מטיילים בקיץ הישראלי עם סנדלי עור בעבודת-יד, אתם חשים את השילוב בין מלאכת מחשבת עתיקה לבין גישה מינימליסטית שמכבדת את כף הרגל. דווקא הידיעה שיש לכם זוג סנדלים אמין שמלווה אתכם כל השנה הופכת את הוויתור ל-25 שעות לנגיעה של ענווה ולא לעונש – תזכורת קטנה לכך שנוחות אמיתית מתחילה בלב נקי ובאמון עצמכם.

גמר חתימה טובה, ושנזכה כולנו לצעוד תמיד בדרך של אמת ומשמעות – אם בנעליים מפוארות ואם יחפים. 🙏